התקופה הפליאוליתית

מכונה גם תקופת האבן הקדומה. תחילתה עם סיתות כלי האבן הראשונים בידי הומינידים באפריקה לפני כ-3 מליון שנה ויותר. היא מתסתיימת עם תחילת המעבר ההדרגתי למחנות עונתיים וישובי קבע לפני כ-20,000 שנה. מכיוון שחומר אורגני מתקופה קדומה זו לא שרד התקופה מתאפיינת, על חלקיה השונים, על פי סוגי כלי הצור המהווים למעשה את התשתית התרבותית היחידה שקיימת לרשותנו. התקופה הפליאוליתית נחלקת לשלוש תקופות משנה:

• פליאולית תחתון – 2.3 מליון שנה ויותר עד כ-250,000 לפני זמננו. בתקופה זו מתקיימים מיני האדם – הומו הביליס, הומו ארקטוס והומו היידלברגנסיס. בתקופה זו קבוצות אנשים עוסקות בציד וליקוט. והיא הארוכה ביותר בתולדות האדם. התרבות הקדומה ביותר בתקופה זו היא התרבות הלומקוויאנית (3.3 מליון שנה). אלה האבנים הראשונות הידועות לנו שעברו סיתות, גם אם ברמה הבסיסית והפרימיטיבית ביותר. תרבות זו שייכת ככל הנראה להומינינים שמלפני תקופת האדם, ככל הנראה מהסוג אוסטרלופיתקוס. כ-2.6 מליון שנה לפני זמננו מופיעה התרבות האולדובאית. מאפיניה הם כלי צור כגון מקצצים ומקרצפים שהופקו לראשונה ע"י המין הומו הוביליס ("האדם המיומן"). התרבות הבאה הופיעה לפני כ-1.7 מליון שנה – התרבות האשלית. תרבות זו מתאפיינת בהופעתם של אבני-היד. זהו שינוי תרבותי משמעותי שכן סיתות אבן יד הינו על פי סטנדרטים ודורש מיומנות ותיכנון מוקפד. אבן-יד (או באנגלית Handaxe – גרזן יד) נחשבת לאולר השוויצרי של התקופה הפליאוליתית. כלי זה לא קויית (לא הוצמד לידית אחיזה) אלא נאחז ביד ומכאן שמו. אבני היד היו בשימוש כמליון וחצי שנה (עד לפני כ-50,000 שינה) ובכך היוו את כלי העבודה המתמשך ביותר בהיסטוריה האנושית. אבן היד שימשה לחיתוך בשר, שבירת עצמות (על מנת להגיע למח העצם), קירצוף וכו.

זהו כלי שהכנתו דרשה תכנון ומיומנות וצורתו פחות או יותר זהה בכל המרחב הגיאוגרפי. המאפיין העיקרי שלו הוא סיתות דו-פני (האבן מסותת משני צדדיה), בסיס רחב נוח לאחיזה, שוליים חדים וקצה לרוב חד (או ישר כמו בקופיץ שבצילום למטה). בתרבות האלדובאית (הפליאולית התחתון, החלה ככל הנראה לפני למעלה משלושה מליון שנה וקרויה על שם ערוץ אולדובאי שבטנזניה משם תוארה) שקדמה לתרבות האשלית כבר ישנן אבנים מסותתות אך באופן פרימיטיבי למדי ללא סימטריה, מיומנות רבה או תכנון והללו שישמו בעיקר ככלי קיצוץ וקירצוף (הסרת שומן מעור החיה שניצודה).

לעתים, אבני-יד מסויימות עוברות סיתות דקדקני וסימטרי במיוחד. נראה שחלק מהדקדקנות אינה הכרחית עבור השימוש באבני-היד ולעתים אף גורעת. דוגמא לכך היא אבני יד בהן גם בסיס האבן מסותת בצורה חדה, דבר שפוגם בנוחות האחיזה והשימוש באבן. מאפיינים אלה מעלים תהיות בקשר למשמעויות התרבותיות הצפונות בכלים הללו שמעבר לאלה הפרקטיות. יתכן שזו הופעתה הראשונה של האסתטיקה ואולי מדובר בשימוש פולחני. יתכן גם שמעמדו של הסתת נקבע על פי מיומנותו. עוד סברה היא שכלים כאלה שימשו בסחר חליפין.

אבני היד נעשו בעיקר מחלוקי צור אך בשכיחות נמוכה יותר גם על בזלת, גיר וקוורציט. ישנם טיפוסים שונים של אבני יד ואלו מכונים על פי צורתם. לדוגמא:

קופיץ – כלי דו-פני שקצהו הפעיל ישר וחד. עשוי לרוב מנתז ולכן צידו האחד שטוח יותר (סיתות דו-פני חלקי) וצידו הפעיל שהוא קצה הנתז – חד. הקופיצים מופיעים בתקופה האשלית התיכונה.

פולידרון / ספירואיד – אבן מסותת עגולה (סיתות רב-פני / מלא). הספירואיד מעוגל יותר והפולידרון בעל רכסים קשים יותר, סימני התזה ניכרים יותר.

דקר –  החלק הפעיל חד ומשולש יותר (בעל 3 צלעות, צד אחד שטוח) והבסיס לרוב רחב.

• פליאולית תיכון

טכניקת לבלואה Levalois – (פליאולית תיכון – מוסטרית)

טכניקה יחודית שאינה דומה לכל מה שקדם לה או בא אחריה. במסגרתה מסתתים גרעין דו-פני (שני הצדדים קמורים, אחד יותר קמור) כאשר ממנו מותז הנתז האחרון – הוא הכלי לפני ההתזה האחרונה מכינים את נקודת הנקישה האחרונה).  התוצר הוא נתז רחב, צר וחד.

דרושה אבן באיכות גבוהה, דרוש תכנון מוקדם, (הצורה הסופית של הנתז ידועה מראש), טכניקה ויכולת קוגנטיבית. טכניקה זו בנויה על שלבים נוקשים. בסיתות הגרעין מושקעת עבודה רבה בטרם ההתזה האחרונה. הטכניקב הייתה נהוגה בכל העולם הישן  – כל אסיה, אירופה ואפריקה (מעניין לאור השלבים הנוקשים שמחייבת הטכניקה) למשך תקופה ארוכה (150-200 אלף שנה בקירוב, תלוי גם באזור). הגרעין לאחר ההתזה מושלך לרוב ומשום מה (לא ידוע למה) לא משתמשים בו יותר. יש פה בזבוז של אבן. במחקר אובססיה רבה לטכניקה זו בשל הקשרה לאדם הניאנדרטלי (באזור הלבנט השיטה הייתה נהוגה גם בקרב האדם המודרני). לפני 40 אלף שנה מגיע האדם המודרני לאירופה ומביא עמו טכניקה חדשה לגמרי.

היום מקובל שניצניה מופיעים כבר בסוף האשלית ויתכן שאף קודם לכן. המעבר לתקופה המוסטרית באירופה הוא מעבר הדרגתי ברור (לפני כ-300 אלף שנה) אך באזורנו יש את התרבות האשלו-יברודית החוצצת בין האשלית והמוסטרית. כאן, הניצנים מופיעים באשלית (ממצא מועט) אך בהאשלו-יברודית אין ממצאים המשוייכים לטכניקה זו והיא מופיעה מחדש במוסטרית במספרים גדולים. במערת קסם לדוגמא, השכבה העליונה היא מהתקופה האשלו-יברודית ואין בה אף ממצא שניתן לשייך לטכניקת לבלואה. לא ברור עדיין מה סיבת ההיעדרות באשלו-חברודית (אולי ממצאים חדשים יתגלו בעתיד?). לכן לא ברור אם ההופעה של פריטים רבים במוסטרית היא הופעה מחדש או תהליך הדרגתי מצטבר שאין לנו עדיין עדויות לגביו.

במחקר יש עיסוק אינטנסיבי במקור של הטכניקה – מאין באה? מאיזה טכניקה התפתחה? האם הומצאה במקביל בכמה מקומות (מצב דומה שנוצר לאורך האשלית בתנאים דומים) או שהופיעה במקום אחד וממנו נפוצה (תומך- סט כללים נוקשה)?

הגרעין הדו-פני (גרעין צב) הוא התוצר הראשון בהכנה. הצרפתים הגדירו את השיטה בשני אופנים: פילוסופי וטכני. היה זה החוקר הצרפתי Boeda E. שהגדיר קונספט זה כ"ווליומטרי" (טיפול בנפח). לקונספט זה 6 עקרונות:

1) ציר הגרעין מצוי בין שתי פנים א-סימטריות

2) שתי הפנים של הגרעין אינם בעלי תפקיד זהה ולא ניתן להחליף בינהם.

3) משטח ההפקה חייב להיות קמור. לאחר ההפקה יש ליצור קימור חדש במידה ורוצים לייצר כלי נוסף.

4) ציר הפרט המותז חייב להיות תמיד מקביל לציר הגרעין.

5) הנקישה בניצב לשטח הנקישה.

6) טכניקה –סיתות ישיר בעזרת מקבת קשה.

ישנן 2 שיטות ליישום טכניקה זו:

1) לבלואה להפקה בודדת – Preferential – התוצר הוא נתז בודד

2) לבלואה להפקה חוזרת ונשנית – Recurrent – מפיקים את הגרעין מראש לייצור של סדרת כלים ללא טיפול חוזר בגרעין. להפקה זו קיימות 4 אפשרויות:

  א. חד-כיווני Unipolar

  ב. דו-כיווני Bipolar

  ג. ממורכז (רב-כיווני) Contripetal

  ד. חוד לבלואה Convegent (Point) – התזה של כמה פריטים (כדי לקבל את צורת החוד)                                                                 ובסופה הפקת החוד.

חוד לבלואה הוא הפריט המזוהה ביותר עם טכניקה זו. לרוב הוא מסיבי וחזק (ככל הנראה לצורך הטלה/זריקה). בסיס החוד מעוצב (לצורך דיוק בהתזה האחרונה). המחקר מגדיר שני טיפוסים לחוד זה המצויים באותם מכלולים של פליאולית תחתון – מוסטרית.

חוד לבלואה – מוכן לשימוש מרגע ההתזה (שתי הצלעות שלו אינן משובררות). בנוסף קיים "חוד מוסטרי" אשר צלעותיו משובררות (ולכן פחות חד). לא ברור אם המוסטריים נעשו כך מראש (לשימוש גס יותר) או רק לאחר שחוד הלבלואה איבד מחדותו ועבר מיחזור.  

על ציר הזמן החודים נעשים קצרים יותר ורחבים יותר. זהו רק שינוי ביישום הטכניקה ולא בטכניקה עצמה. מדוע השינוי? אחת הטענות היא מחסור בחומר גלם אך זו פחות מקובלת. טענה אחרת היא העמידות של הלהבים הקצרים יותר מפני שבירה (כאשר הלהב מוטל ופוגע בחיית הציד) וניתנים לשימושים חוזרים.

בתהליך המזעור שחל באפיפליאולית מוזערו גם המגרדים והמקרצפים, דוגמא לכך הוא מגרד ציפורן שגדלו כגדול ציפורן של בוהן.

'מגרד מניפה' הוא מגרד העשוי על נתז שטוח (לא עבה) ורחב ויש לו קליפה בצד הדורסלי, מגרדים אלה קיימים רק בכלקולית ובברונזה המוקדמת (EB). הם מותזים מבולבוסים ענקיים ומקורם באזור המדברי אך נראה שהכלים עצמם נדדו לאתרים אחרים. בתק' הכלקוליטית ישנה מהפיכת השימוש בחומרים משניים ונראה כי הדבר קשור ליצירת מגרדי מניפה. ככל הנראה הם נועדו לביתור בע"ח.

במגרדי להב הקצה הפעיל לרוב מעוגל דבר המקל על זיהויו. 'מגרד להב ראשוני' הוא מגרד בעל קליפה.    

מיקרוליטים – אפיפליאולית

בתק' זו תעשיית המיזעור, שניצניה מתחילים בפליאולית העליון, מגיע לשיאה. בפליאולית העליון חדל הייצור בטכניקת לבלואה ומייצרים בעיקר להבים (פחות נתזים). בחלק מהאזורים מתחילים לייצר להבונים בקנה מידה קטן. מזעור זה מגיע לשיאו באפיפליאולית.

להבון – אורכו המקסימלי 50 מ"מ ורוחבו המקסימלי 12 מ"מ (לרוב קטן מ-9 מ"מ). מהלהבונים מייצרים כלים המכונים מיקרוליטים. שברור הצלע במיקרוליט נועד לצרכי אחיזה וקיות (קל יוצר להדבקה) ועל כן זהו אינו הקצה הפעיל. תהליך המזעור התקיים בכל העולם הישן והסיבה אינה ידועה לנו. זה קורה ממש לפני המהפיכה הניאוליטית. מדובר בשלהי תק' הקרח האחרונה ויש טענה שבגלל שמדובר בקבוצות קטנות של ציידים לקטים יש עדיפות למטען קל. טענה זו לא נכונה וכמוה טענות למחסור בצור.

הפליאולית באזורנו מחולק ל-3 תרבויות: כבארית, כבארית גיאומטרית ונטופית (בה המזעור מגיעה לשיאו).

בתרבות הכבארית נמצא להב משוברר, להב קטום (כנראה שובץ בקת), חודים (שפיץ שנוצר בעזרת שברור), להבון קטום אלכסוני בעל גב (מכונה גם להבון כבארי), חוד צר וחוד קמור (רחב). על ציר הזמן החד הצר והקמור מקדימים בכבארית את הלהב הקטום אלכסוני בעל גב.

בתרבות הכבארית הגיאומטרית הפריטים גיאומטריים ולרוב קטומים בשני מקומות, ככל הנראה כי כך היה קל יוצר לשבצם. כמו כן עיצבו סהרונים.

הנטופית מחולקת לשלושה תרבויות:

נטופית קדומה – בעיקר סהרונים עם שברור סילוואן (גדולים, עד 3 ס"מ)

נטופית מאוחרת ונטופית סופית – שברור גב זקוף, סהרון יחסית קטן

באפיפליאולית המוצאה טכניקה לשברור להבונים בצורה נשלטת – טכניקת נקר מיקרוליטי. טכניקה זו מופיע לאורך האפיפליאולית לצורך סידור קצוות של להבונים. מניסויים שנעשו גם להבונים קטנים אלה היו מספיק חזקים לחדור עור של בע"ח/אדם, לגרום לנזק ואף להרוג. יתכן שבחיצים כאלה שובצו גם כמה מיקרוליטים ולא רק אחד.

• פליאולית עליון

התרבות האשלו-יברודית היא התרבות המסמנת את סוף הפליאולית התחתון 200,000-400,000. זו התרבות האחרונה שמשתמשת ומייצרת אבני-יד באזור הלבנט. בניגוד לתרבות האשלית והמוסטרית המתקיימות בעולם הישן התרבות האשלו-יברודית הינה שלב תרבותי הידוע מהלבנט בלבד. שלב זה מאופיין בעיקר מהממצאים של מערת יברוד (מכאן שמה) ומערת טאבון. בממצאים במערות אלה, בנוסף לאבני-יד דו-פניים (לכן התרבות האשלו-יברודית כלולה בפליאוליט התחתון) נמצאו עוד שני רכיבים מפתיעים: להבים (Blades) ומקרצפי-קינה (Quina). רכיבים אלה למעשה מקדימים את זמנם אל מול התרבויות באירופה.

הלהבים ארוכים המאפשרים קצה חותך ארוך יותר. התהליך דורש תכנון ועיבוד מתוחכם. זהו למעשה ייצור סדרתי. אמנם הלהבים אינם מתוחכמים כמו אלה שיופיעו באירופה רק בהמשך, בתקופה הניאנדרטאלית, אך הסגנון הפרימיטיבי הזה אלגנטי לא פחות בפשטות הטכניקה המאפשרת ייצור סדרתי (אם כי דורש השקעה במציאת חומר גלם מתאים). זהו למעשה פטנט מקומי אלגנטי בפשטותו ובכך תחכומו והוא בא לקיצו עם בוא התקופה המוסטרית.

שמו של להב זה "סכין בעל גב טבעי" – צלע אחת חדה וארוכה ואילו הנגדית עבה וכוללת את הקליפה של חלוק הצור. האורך לפחות כפול מהרוחב. צד הקליפה הרחב נוח לאחיזה ביד. מכיוון שלהבים אלו לא היו מתוחכמים כמו אלו המאוחרים יותר (ולא ניתן היה להשחיזם) הם היוו כלים קצרי חיים. על מנת להבדיל להבים אלו מנתזים אקראיים יש למצאם ביחד עם אבני יד דו-פניות ומקרצפי קינה. קומפלקס זה יאפיין את התרבות האשלו-יברודית ויעיד על כך שלהבים אלו נעשו במתכוון. בנוסף בתקופה זו עדיין נראה ספירואידים/פולידרונים.

מקרצף (Scrapper) הוא כלי שקצהו אינו חד. כלי זה משמש לעיבוד (כמו הסרת שומן מעורות, אם הקצה יהיה חד הוא יחתוך את העור). זהו כלי שנועד לשימוש גס. המקרצף עשוי לרוב מנתז שקצהו החד מוסר כך שהחלק הפעיל עבה ומסיבי. הקליפה במקרצפים מאפשרת אחיזה נוחה לפעולות הקרצוף/גירוד הגסות. המקרצפים מופיעים מהאולדובייט עד האשלי-יברודי ואין להם מאפייני תקופה מיוחדים למעט מקרצפי קינה (הללו מופיעים באירופה רק בסוף התקופה המוסטרית) מקרצפים אלה עשויים מנתז עבה. השברורים יוצרים מעין שורות "קשקשים" מדורגות. שברור זה מאפשר חידוד ושיפוץ חוזר ונשנה ובכך מאריך את חיי הכלי. עם זאת יותר קשה למצוא אבן מתאימה להכנת כלי זה. לפני 200,000 שנה (עם הופעת התרבות המוסטרית) נעלמים מקרצפי קינה ואיתם הסכין בעלת הגב הטבעי ומופיעה טכניקת לבלבואה (זו תתואר בהמשך העמוד).

מקרצפי קינה כאמור יופיעו שוב באירופה בתקופה שלפני 50-70 אלף שנה (בתקופה המוסטרית). הם זהים בשתי התרבויות ולא ברור אם יש קשר המשכי שנודד לאירופה מאזורנו או שהומצאו שם מחדש.

מקרצפים ומגרדים

פריטים המעוצבים בשברור. נעשים לרוב על בלנק שמופק מהגרעין – נתז או להב. בפליאולית התחתון והתיכון הכינו מקרצפים העשויים בעיקר מנתזים ואילו בפליאולית העליון בעיקר מגרדים העשויים לרוב מלהב (כנראה שלהב זה ישב על קת ולא הוחזק ישירות ביד). בפליאולית העליון גם כאשר הוכן הפריט מנתז סותת הקצה הדיסטלי (=מגרד). פריטים אלו לא נועדו לחתוך אלא לעבודה על חומרים רכים (עור, עצם וכדומה). יש להם קצה מסיבי וכהה.

מקרצף Side scrapper –  הקצה הפעיל בצלע שמימין או משמאל למשטח הנקישה.

מגרד End scrapper – הקצה הפעיל מול משטח הנקישה (הקצה הדיסטלי הוא הצלע הפעיל).

המגרדים לרוב שובצו ב'כלי מורכב' כאשר המקרצפים לרוב הוחזקו ביד. כבר בפליאולית התיכון ישנן עדויות לקיות (שיבוץ האבן לידית), בעיקר של חודים לחניתות (למשל בתרבות המוסטרית). התקנת כלים בידית הולכת ונעשית שכיחה מכאן והלאה. הקיות נעשה בדרכים שונות כגון שימוש בדבקים שונים (אספלט, שרף עצים, דבק עצמות) וקשירה (גידי בע"ח וסיבים צמחיים).

המקרצפים והמגרדים בפליאולית התחתון והתיכון נעשים בתרבות האשלית בעיקר על נתזים ובמוסטרית על לבלואה. כאמור, בתרבות האשלית היברודית יש לנו מקרצפי קינה (שברור של הקצה הפעיל במתאר קשקשים מדורג) וגם מקרצפים רגילים.

בין מגוון המקרצפים קיימים:

מקרצף מתכנס – נעשה לרוב על חוד, בו הצלעות המשובררות נפגשות.

מקרצף רוחבי – נעשה על נתז יחסית עבה, הקצה הפעיל מול משטח הנקישה, מופיע בד"כ בקונטקסט של פלאולית ובכל אלה הוא שונה מ'מגרד מניפה' הדומה לו.

החל מהפליאולית העליון והלאה החלו להשתמש בלהבים ליצירת מגרדים ומקרצפים.

מגרד מעוגל – הוא נתז שמשוברר לכל היקפו, אלה מופיעים מהפליאולית העליון.

ניאולית והלאה (להבי מגל וראשי חיצים)

בעידן ההולוקן (ניאולית, כלקולית ואילך) קצב השינויים התרבותיים הולך וגובר. עם המעבר לחיים הניאוליטיים/חקלאיים ישנם שינויים חברתיים ואיתם של תפיסת העולם. בעלי החיים והצמחים נתפסים גם הם באופן שונה ושינויים תרבותיים אלה באים לידי ביטוי בתעשיית הצור. המסורת העיקרית היא עדיין ייצור המיקרוליטים אך יש שינוי גדול בארגז הכלים הנובע לא רק משינוי בתפיסת העולם אלא גם מתוך הצרכים השונים החדשים.

למרות שחלקם התקיימו בעבר בכמות כזו או אחרת העידן הניאוליטי מתאפיין בעיקר בשלושה מאפיינים:

להבי מגל

ראשי-חיצים   

כלים דו-פניים

הכלים הדו-פניים הם גדולים וכוללים גרזנים, כילפות ואיזמלים. הקצה הפעיל מלוטש והם מיועדים בעיקר לעבודות הקשורות בעץ (ביאור שטחים חקלאיים, הסקה, בנייה, כנראה גדרות לבע"ח מבוייתים, שימוש רב בעץ לשריפה בתעשיית החרסים גם הוא בעל השפעה חדה). בעולם הנטופי קיימת למעשה התעסקות רבה בעץ.

  השימוש בצור לצרכי ציד אמנם התקיים בעבר וכמוהו השימוש בראשי חיצים אך פריטים אלה זוכים לכינוי 'ראש חיצים' רק החל מהניאוליט וזאת בשל הדמיון שלהם לראשי חץ מודרניים. בעידן הניאוליטי ראשי החץ נעשים תוך השקעה רבה באיכות הצור ובעבודה. למרות שאין בידינו עדות ישירה לכך סביר שבתקופה זו בה לקרקע יש חשיבות גדולה יותר (נתיישבות, חקלאות) גם גדלה תוקפנות בין בני האדם וראשי החיצים משמשים גם למטרה זו. הציד ממשיך גם עם ביות בעלי החיים.

במהלך תקופה זו השינויים התרבותיים מהירים וכל שינוי תרבותי חל גם על ראשי החיצים.

מעט לפני תרבות וואדי רבה מופסק ייצור ראשי החיצים כך שבסוף הניאוליט הקירמי תופעת הציד נעלמת כמעט לגמרי.

גם להבי המגל נחשבים לחידוש למרות שהתקיימו קודם. יש פה תופעה של העצמה ומדובר למעשה בהיקפים אחרים לגמרי. כעת בניגוד לעבר השימוש בקטניות ודגניים נעשה בכמויות גדולות בהרבה והדבר מצריך שינוי בשימוש בצור. עד הניאוליט ליקטו צמחים ביד אך הכמות שנדרשת להאכלה כעת גדלה באופן משמעותי ובהתאם לכך הליקוט. בפליאולית השתמשו בלהבים לליקוט (עדות לכך היא הברק על להבים אלה הנוצר מחיכוך הצור בצורן שבגבעולי הדגניים). בסוף הנטופית וב-PPNA  מתחילים לייצר להבי מגל sickle blades יעודיים (השתמשו לא רק בלהבים אלא גם בנתזים – sickle elements. רק ב-PPNB  ישנם צמחים מבוייתים באתרים השונים.

כמו בראשי החץ, השינויים הרבים והתכופים באים לידי ביטוי גם בלהבי המגל. כל שינוי תרבותי כזה בא לידי ביטוי בלהבי המגל שטעונים מטען תרבותי לא פחות מהמטען הטכנולוגי שלהם. להבי המגל ממשיכים להתקיים עד תקופות מאוחרות הרבה יותר גם בצד השימוש במתכת.

להבי מגל

להבים שימשו לקציר לאורך הפליאוליט ומופיעים כמעט בכל אתר נטופי. כבר בנטופית שובצו להבים במגל אך ללא צורה אופיינית) ב-PPNA  מופיע לראשונה פריט שמיוצר מראש עבור קציר – 'סכין מגל', פריט זה לא שובץ אלא הוחזק ביד כדי לחתוך גבעולים.

'סכין בית-תעמיר' –  בעל שברור דו-פני ו/בגב. סכין רחב וגדול ששימש לפרק זמן קצר יחסית של ככל הנראה כמה מאות שנים.

ב-PPNB  מייצרים לראשונה להבים ישרים וארוכים המשמשים בעיקר ללהבי מגל וראשי חיצים.

בניאוליט הקירמי מפסיקים לייצר להבים בי-פולאריים לוויפורמיים ומתחילים לייצר להבים מלבניים (שלב ראשון של התרבות הירמוכית) שיש להם גב וקטימות שנועדו לשיבוץ הלהבים על גבי קת/מגל בצורה סדירה והמשכית.

בירמוכית יש ללהבי המגל שינון עמוק מאוד, לא ברור מדוע. הצד המשונן הוא זה הפעיל.

בתרבות הלודית (הקרויה גם יריחו 9) מפסיקים לייצר להבים עבור מגל (לא לחלוטין) ובמקומם עוברים לשימוש בנתזים ובלהבים קיימים (יחסית עבים) ומעצבים אותם בעזרת שברור לחץ. שברור זה נראה כצלקות שטוחות המכסות את כל הפריט. אין להם מאפיין ייחודי פשט לכך שהם עבים, רחבים וכאמור מכוסים צלקות שטוחות של שברור לחץ. בתרבות ואדי רבה חוזרים להבי המגל לצורתם המלבנית אך הפעם בלי שינון עמוק וכך הם נשארים גם בכלקולית.

בתקופת הברונזה ישנו מעבר ללהבים גדולים ('כנעניים') שלא עוברים עיבוד נוסף. 

ראשי חיצים

בעוד שראשי החיצים מייצגים עולם הולך ונעלם להבי המגל מייצגים עולם חדש.

בסוף הנטופי מופיעים פרטים מעוינים – חודי חריף.

ב-PPNA  מופיעים פריטים בעלי חוד, תקע ולרובם גם צמד שקעוריות, אלה ראשים קטנים ועדינים הקרויים בשם חוד אל-חיאם.

ב-PPNB  עוברים לראשי חץ גדולים יותר ובהם 4 טיפוסים בולטים:

• חוד חילואן (EPPNB) – גדול יחסית, 2 או 4 שקעוריות, חוד ותקע. גדול בהרבה מחוד אל-חיאם.
• חוד יריחו – (MPPNB) – מופיע לאחר חוד-חילואן. בעל 2 כנפים ברורות וזוית חדה בינן לבין התקע.

שני הטיפוסים הבאים מופיעים ב-LPPNB :

• חוד ביבלוס – חץ חסר כנפיים שבסיסו נראה היטב.
• חוד עמוק  – חוד בצורת עלה שבסיסו דומה לקצהו הפעיל ולכן לא ניתן לראות את התקע בבירור.

ב-PNB  מייצרים רק ראשי חיצים קטנים, בעיקר יריחו, ביבלוס ועמוק (צורתם נשמרת אך קטנים בהרבה).

בתרבות ואדי רבה כבר כמעט ואין ראשי חיצים בכלל.

*בכלקולית קיים ראש חץ מעניין – ראש חץ רוחבי.

גרעינים

גרעין מוגדר כפריט שממנו הותזו לפחות 3 פריטים (לרוב יותר) ויש לו לפחות שטח נקישה אחד ושטח הפקה אחד. לרוב מעוצב הגרעין מראש. הגרעינים קיימים מתחילת השימוש באבן והם תוצר הלוואי – פלטפורמה להפקת הפריטים). הגרעין מייצג רק את העבודה האחרונה שנעשתה עליו שכן אין אנו יודעים מה נעשה בו קודם לכן. במוסטרית השתמשו גם בגרעינים פשוטים (שאינם לבלואה) וגם בלבלואה. כאמור הגרעינים ששרדו לרוב הם גרעיני לבלואה לעומת הפשוטים בהם נעשה שימוש חוזר (שוב, לא ברור למה לא נעשה שימוש כזה בגרעיני לבלואה). הגרעינים מסווגים לפי התוצר הסופי המופק מהם: גרעיני להבים (הופקו מהם פריטים צרים וארוכים, דורש הכנת הגרעין קודם לכן) וגרעיני נתזים (הופקו מהם פרטים רחבים וקצרים).

גרעיני להבים משוייכים לאדם המודרני (ייצור סדרתי של להבים) ואילו גרעיני לבלואה לאדם הניאנדרטלי (השקעה גדולה ללהב בודד או מספר קטן מאוד של להבים).

גרעיני להבים אם כן הוכנו על מנת לייצר מהם להבים הדומים זה לזה באופן סדרתי, סטנדרטי ואחיד. גם פה נדרש תכנון ומציאת אבן מתאימה. את הגרעינים מסווגים לפי התוצר האחרון שהופק מהם וגם לפי צורתם (פירמידלי/פריזמטי וכו). גרעינים אופיניים ויחודיים יותר קיימים בזמנים ומקומות שונים. גרעיני נתזים לעומת זאת קיימים מתחילת השימוש באבן ולכן לא ניתן לשייכם לתקופה מסוימת.

בעיקר החל מהפליאולית העליון החל ייצור של להבים (והתקיים תמיד במקביל להפקת נתזים), ייצור זה ימשיך עד סוף השימוש באבן.

גרעיני להבים נמצאים בשטח כפי שנשארו (לא השתמשו בהם שוב לשימוש אחר) מה שמעיד שהייתה הפרדה מוחלטת בין הטכניקה של הפקת להבים לזו של הפקת נתזים. 

במהלך התקופה האפיפליאוליטית (תרבויות כבארית, כבארית גיאומטרית ומוסטרית) ישנה הקטנה של הפריטים המופקים (להבונים במקום להבים). ההליך הטכנולוגי נשאר זהה אך בקטן. כאמור, לא ברור מה הסיבה לכך.

בתחילת התקופה הניאוליטית ייצור הלהבים מגיע לשיא – גרעין להבים דו-פולארי נוויפורמי (=צורת סירה). בגרעין, זה צד אחד הוא צד הנקישה ואילו הצד השני משמש לסיתות הצורה הסופית של הלהב. המטרה היא יצירת להבים ישרים וארוכים (לצורך שיבוץ במגל).  סיתות זה ייחודי בעיקר ל-PPNB. אחרי תקופה זו ייצור הלהבים חוזר להיות כמו בפליאולית העליון (גרעין להבים פירמידלי וכו').

בכלקולית ובברונזה הקדומה חל ייצור של 'להבים כנעניים'. אלו הופקו מסלעים איכותיים והומוגניים שהיה צריך לחצוב במחצבות (גרעיני להבים אלו נמצאו במחצבות ובמרכזים עירוניים – ככל הנראה בתי מלאכה/מתמחים). אורכם של להבים אלה נע בין 20-40 ס"מ. לא ידוע כיצד הופקו אך ככל הנראה הנקישות נעשו ע"י איזמל נחושת (עפ"י שרידי נחושת שהתגלו על משטח נקישה). ברור לנו כי לא מדובר בסיתות ישיר. להבים שלמים כאלו נדירים מאוד ונמצאו בעיקר במערות קבורה. שברים של להבים כאלה נמצאו ויתכן כי שברו אותם בכוונה במטרה לשמש להבי מגל. חלקו העליון של גרעין הלהבים הכנעני קטום ונעשה בו סיתות מקדים עבור כל להב בנפרד.